<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ט</h1>
<h2>דף יג.</h2>
האוכל כזית מגיד הנשה לוקה, אכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות מפני שהגיד בריית איסור בפני עצמה היא (חולין צ"ו א'), וזה הכלל אומר רבינו יצחק (תד"ה מאי) שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם אבד שמו זה קרוי בריה כגון גיד אם אינו שלם אינו קרוי גיד כי אם חתיכת גיד וכן חצי נמלה אין קרוי שרץ וכשהזהיר הכתוב מלאכול הרי הוא כאילו פירש לא תאכלנו בין גדול בין קטן, וכן הוא אומר בפרק שלישי של מסכת שבועות (כ"א ב') שהמפרש שבועה שלא אוכל כל שהו הרי הוא כבריה מטעם שפירשתי שגם בריה אסור בכל שהו מטעם שהוא כאילו פירש הכתוב כך, ולשון אכילת הכתובה בגיד ושרצים ולא כתב תשקצו ללמדינו שאם יש בהן ארבעה וחמשה זיתים ואכל זית אחד חייב (שם צ"ו ב'), אבל חתיכת נבילה קרויה נבילה ולכך אין דין בריה עליה וצריך כזית אפילו באוכלה כולה שכך כתוב בסוף זה הפרק (ק"ב ב') אכל צפור טהורה בחייה בכל שהו אבל אכלה במיתתה צריך כזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו, וכן חצי חטה וחצי אגוז קרוי טבל ולכך אין דין בריה עליהם, ולכך אנו אומרים בפרק אלו הן הלוקין (מכות י"ג א') כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב בכזית, ורבי שמעון חולק לשם ואומר בכל שהו מפני שמחשיבו בריה. ומחלקין לשם חכמים (י"ז א') בין בריית נשמה לדבר שאין בו נשמה, ולא היו צריכין לחילוק זה כי אף אם היתה בחטה נשמה אין דין בריה עליה מטעם שביארנו, אבל חכמים אינם אלא כמתווכחים על דברי רבי שמעון שמחשיב חטה ברייה לעניין מלקות והלא אתה בעצמך אין אתה מחשיבה בריה לענין ביטול שהרי הכל מודים שתרומת חטין עולה באחד ומאה.
